Dmaye
Daf 19b
משנה: הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם כֵּיצַד מְעַשֵּׂר. נוֹטֵל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה וְאוֹמֵר אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן הֲרֵי זֶה בְצַד זֶה מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ. זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וְהַשְּׁאָר חַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ וּמְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת.
Traduction
Comment doit agir, pour l’opération de la dîme, celui qui achète le pain en gros (191)Voir (2,4) et 5., directement au boulanger (et éprouve des doutes sur les prélèvements)? Il prend (192)Il est bien entendu que cette prise est seulement imaginaire, non réelle, puisqu'à la fin il est dit qu'on la rachète. l’équivalent de l’oblation de la dîme (le 100ème) et de la parcelle de pâte ou Halla (50ème, les 2 parts à donner en cas de doute), et il dit: ''qu’une part sur cent de ce qui se trouve ici soit considérée comme dîme de ce côté, et que les restes de la dîme due (les 9/10ème) soient supposés à côté (193)Car on ne pourrait pas prélever l'oblation de la dîme, ou 100e, due par le lévite au sacerdote, avant que la première dîme eût été séparée.. Que sur la part désignée par moi comme dîme, on prélève l’oblation de la dîme, puis sur le reste la Halla; enfin, la seconde dîme sera à droite ou à gauche de la première'' (d’un côté quelconque); on rachète avec de l’argent les parts qui ont été consacrées (194)Il n'est pas nécessaire, en ce cas, d'ajouter le 5e, dû d'ordinaire comme droit d'échange..
Pnei Moshe non traduit
מתני' הלוקח מן הנחתום. שהוא ע''ה ופירותיו דמאי והלוקח הוא שצריך להפריש והא דתנן לעיל (בפ''ב בהל' ד') שהנחתומים חייבים להפריש כדי שיעור תרומת מעשר וחלה התם בנחתום חבר מתוקמא שלוקח תבואה מעם הארץ ולא חייבוהו חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ולא מעשר שני כדפרישית התם והלוקח הוא מפריש מעשר שני אבל כאן בלוקח מנחתום ע''ה הלוקח צריך שיפריש את הכל כדין דמאי ומפרש לה כיצד הוא מעשר. לפי שבדמאי אין צריך להפריש מעשר ראשון כ''א תרומת מעשר וחלה ומעשר שני כדאמרינן בריש מכילתין אבל האיך יפריש תרומת מעשר אם לא קבע מקום למעשר הלכך קתני כיצד הוא עושה:
נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. שיעור תרומת מעשר הוא אחד ממאה ושיעור חלה אחד ממ''ח ונוטל שיעור תרומת מעשר בפני עצמו והיינו א' ממאה חוץ מן הראוי לשיעור חלה לפי שא''צ להפריש תרומת מעשר על השיעור חלה בדמאי והכי מסיק בגמרא:
ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר. כלומר הרי הוא מעשר עם מה שבצד זה כדמסיים ושאר מעשר כלומר עוד תשעה שהן למעשר סמוך לו והרי קבע מקום למעשר וזה שעשיתי מעשר כלומר שהתחלתי ממנו ואמרתי הרי הוא מעשר הרי הוא עשוי תרומת מעשר על זה המעשר ונמצא קבע כאחת המעשר והתרומת מעשר שהוא צריך להפרישה:
והשאר. שהוא יותר על א' ממאה שהפרשתי הרי הוא חלה:
ומעשר שני בצפונו או בדרומו. קובע לו מקום ואח''כ מחללו על המעות ונמצא מתוקן הכל ואוכל:
תַּנִּי הַנִּכְנַס לְעִיר וּמָצָא סִיעוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם אָמַר מִי כָּאן נֶאֱמָן מִי כָּאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד אֲ֗נִי נֶאֱמָן. אִם אָֽמְרוּ לוֹ שֶׁהוּא נֶאֱמָן 19b הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. אָֽמְרוּ לוֹ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן בְּפָנָיו אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו נֶאֱמָן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה בְּבֶן עִיר בְּסִיעוֹת חֲבֵירִים וּבְאַכְסְנַאי בְּסִיעוֹת עַם הָאָרֶץ. וְקַשְׁיָא עַל דְּרִבִּי יוֹנָה חֲבֵירִין וְאַתְּ אָמַר אֵינוֹ נֶאֱמָן בְּפָנָיו.
Traduction
reprise: Si des âniers entrent en ville (190)(Ketubot 24a) et56b. (chargés de produits) et que l’un d’eux dise: ''mes fruits sont nouveaux (de cette année), et ceux de mon camarade son anciens'' ou ''les miens sont en règle (les parts légalement dues sont prélevées), mais ceux de mon compagnon ne le sont pas'', on n’ajoute pas foi à ses paroles (elles sont évidemment dictées par l’intérêt); selon R. Juda, on le croit (dans l’intérêt de l’approvisionnement de la ville). On a enseigné: si en entrant dans une ville on rencontre des groupes d’individus auprès desquels on s’informe au sujet de la dîme et qu’un homme lui dise qu’il est digne de foi, on l’en croit si d’autres le confirment; mais s’ils le démentent en face (preuve de véracité), on ne le croit pas; si on le dément en son absence, on peut l’en croire (on le calomnie par jalousie). R. Yona dit: s’il s’agit d’un habitant de la ville, le renseignement doit être fourni par des compagnons; cependant, à l’égard d’un étranger, on se contente de l’avis même du vulgaire. —Mais R. Yona ne se contredit-il pas? Il faut, selon lui, l’avis des compagnons; et pourtant il est dit, à la fin, qu’on ne croit pas au mauvais renseignement donné en l’absence de la personne (ne pouvant admettre que des compagnons mentent, il n’est question que de l’avis du vulgaire).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בתוספתא פ''ה:
אם אמרו לו שהוא נאמן. כששאל לאחרים עליו שהרי מה שאמר אני נאמן לא כלום היא ואם אחרים מעידין עליו שהוא נאמן ה''ז נאמן:
אמרו לו שאינו נאמן. כששאל עליו:
בפניו. אם בפניו אמרו שאינו נאמן מסתמא לא משקרי ואינו נאמן:
שלא בפניו נאמן. שאם האמת אמרו מפני מה לא אמרו זה מיד בפניו:
א''ר יונה. הא דאמרו מצא סיעות של בנ''א אם בבן עיר מיירי צריך שיהא בסיעת חברים דלא האמינו לע''ה להעיד על חבירו כ''א באכסנאי מפני חיי נפש כדאמרינן בהלכה דלעיל:
וקשיא על דר' יונה. אם בסיעת חברים ואת אומר אינו נאמן אם אמרו בפניו בתמיה וכי מוציאין חבר מחזקתו:
מַה טַעַם דְּרִבִּי יְהוּדָה מִפְּנֵי חַיֵּיהֶן שֶׁל בְּנֵי הָעִיר. מַה טַעֲמֵיהוֹן דְּרַבָּנִין מְצוּיִים הֵן לְהִתְפָּֽרְנֵס מֵעִיר אַחֶרֶת.
Traduction
Selon R. Juda, on le croit dans l’intérêt de la ville; cependant, les rabbins ne partagent pas cet avis, parce que, selon eux, on pourrait au besoin se nourrir des produits d’une autre ville.
Pnei Moshe non traduit
מה טעם דר' יודה. במתני' מפני חייהן. של בני העיר שיהו התמרין מביאין להן:
מה טעמיהון דרבנן. קסברי מצוין הן להתפרנס מעיר אחרת כלומר מצוין הן החמרים שמביאין מעיר אחרת ולא יהו גומלין זה את זה:
הדרן עלך הלוקח פירות
Dmaye
Daf 20a
הלכה: אַף עַל הַחַלָּה. וְחַלָּה חַייֶבֶת בִּדְמַאי. וְלֹא כֵן תַּנֵּינָן חַלַּת עַם הָאָרֶץ וְהַמְּדוּמָע פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. רִבִּי אָחָא רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא. וְתַנִּי כֵן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן חַלָּה בֵּית שַׁמַּאי מְחַייְבִין וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. כְּלוּם אָֽמְרוּ בֵית שַׁמַּאי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא לִזְרִיעָה אִילּוּ הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע וְלִבְהֵמָה קֶמַח לְעוֹרוֹת שֶׁמֶן לְנֵר שֶׁמָּא אֵינוֹ פָטוּר מִדְּמַאי. אֶלָּא בַּמְּגַבֵּל עִיסָּתוֹ בְמֵי פֵירוֹת. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲנִינָא דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בֵּירְתּוֹתָא הִיא הָא כְּרַבָּנִין לֹא. אֶלָּא כְּרִבִּי יוֹחָנָן דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּאן בְּעוֹשֶׂה בְטָהֳרָה וְכָאן בְעוֹשֶׂה בְטוּמְאָה. 20a אֶלָּא כְּרִבִּי אֶלְעָזָר דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כָאן וְכָאן בְּעוֹשֶׂה בְטָהֳרָה. אֶלָּא בְמִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. לֹא כֵן תַּנִּי הַנֶּאֱמָן עַל הַטָּהֳרוֹת נֶאֱמָן עַל הַמַּעְשְׂרוֹת. וְתַנִּיתָהּ רִבִּי יַנַּאי בֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר הָדָא דְּתֵימַר בְּמִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֲבָל בְּרַבִּים אֵינוֹ נֶאֱמָן עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בְּרַבִּים. וְכֹא בְּרַבִּים אֲנָן קַייָמִין.
Traduction
Même pour la part sacerdotale de la pâte, le prélèvement doit en avoir lieu dans les conditions prescrites du doute. —Mais, est-ce que cette part est due en cas de doute? N’a-t-on pas enseigné plus haut (1, 3) que ni la part de pâte provenant du vulgaire, ni le mélange des fruits avec des objets consacrés, ne sont soumis aux prélèvements en cas de doute? En effet, répondit R. Aha ou R. Aboun bar Hiya au nom de R. Yossé ben Hanina, ce prélèvement exceptionnel n’est dû que selon Shammaï. Aussi, l’enseignement est-il conçu comme suit: R. Simon bar Juda dit au nom de R. Simon que, pour la Halla, l’école de Shammaï en prescrit le prélèvement, tandis que l’école de Hillel en dispense.Mais, selon l’avis de Shammaï, est-ce à dire, selon lui, que l’on n’en dispense pas dans le doute (aux termes de la Mishna précitée) les fruits achetés pour être semés, ou pour servir à la consommation des bêtes, ou la farine pour tanner les peaux, ou l’huile pour les lampes? (De ce que l’on n’enseigne pas d’obligation à ce sujet, n’en résulte-t-il pas que c’est contraire à Shammaï) En effet, plus haut, il s’agit du cas où la pâte aura été pétrie avec le jus des fruits (or, en ce cas, elle n’est pas susceptible de devenir impure, et cette preuve de bons soins pour la pureté fait présumer que la Halla a été prélevée; tandis qu’ici ces soins n’ont pas eu lieu, et la Halla est due). Mais R. Yossé ben Hanina ne dit-il pas que c’est conforme à l’avis de R. Eleazar bar Juda, habitant de Bartotha (195)Même série, (Halla 2,3) ( 58a)., et non à celui des autres rabbins? (Si donc ils ne dispensent pas du droit de Halla en ce cas, la Mishna ne saurait leur être appliquée?) Il faut donc dire que c’est d’après R. Yohanan, et il nous explique la raison des diverses opinions: C’est lorsque l’on pétrit la pâte avec pureté (par un compagnon, et que le sacerdote peut en manger), qu’il est dit plus haut que l’on est dispensé des prélèvements (196)Cf. ci-dessus,(2,4).; tandis qu’on ne l’est pas ici où la préparation n’a pas été faite avec pureté. On peut dire aussi que c’est conforme à l’avis de R. Eliézer, lequel admet que dans les deux enseignements, il est question de pâte préparée avec pureté: il y a seulement cette distinction à établir, qu’en dispensant plus haut du prélèvement de la Halla, il s’agit du cas où un étranger vient s’attabler chez vous (pour ce cas, les rabbins ont été moins sévères; hors de là, l’obligation subsiste). En effet, on a enseigné: celui qui est digne de foi pour la pureté l’est aussi pour les dîmes, et notre Mishna s’explique par ce que R. Yanaï ben R. Ismaël dit, qui ajoute que cela s’applique à l’hôte qui vient s’attabler (on est alors moins sévère), mais pour le public, on n’est digne de foi que lorsque l’engagement d’observer tout a été pris publiquement (197)Voir plus haut,(2,2).; et ici, comme il s’agit du public, le prélèvement est imposé au boulanger (et la Halla est due pour le doute).
Pnei Moshe non traduit
גמ' אף על החלה. קתני במתני' שחיוב דמאי עליה ומתמה הש''ס וכי חלה חייבת בדמאי ולא כן תנינן לעיל (בפ''ק) חלת עם הארץ וכו' פטורין מן הדמאי ומפרש לה ר' יוחנן התם דבין חלת ע''ה שהפריש הוא ונתנה לכהן א''צ הכהן להפריש דמאי עליה ובין חבר שלקח עיסה מע''ה והפריש הוא חלה פטור מדמאי על שיעור החלה משום דלא גזרו דמאי על הדברים שנשנו שם ואמאי קתני הכא נוטל תרומת מעשר וחלה וקס''ד דאף על שיעור החלה צריך להפריש דמאי מדקאמר אחד ממאה שיש כאן וכו' משמע דשיעור חלה ג''כ בכלל מה שהוא מתקן דמאי:
דב''ש היא. המתני' דמחייבי לחלה בדמאי:
ותני כן. בתוספתא (פ''ק) והכי תנינן התם מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ותוספות הביכורים ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש ב''ש מחייבין וב''ה פוטרין. וקס''ד השתא מדפליגי בשירי מנחות פליגי נמי בחלת ע''ה מדקתני להו במתני' בחדא בבא והיינו דקאמר חלה ב''ש מחייבין ואע''ג דלא קתני בתוספתא דפליגי בחלה אלא כדאמרן והיינו דפריך לקמיה על האי אוקמתא:
כלום אמרו ב''ש אלא דבר שהוא לזריעה. בתמיה כלומר לדידך דבעית למימר הואיל ופליגי ב''ש באלו שנשנו בתוספתא ומדקחשיב נמי לשירי מנחות פליגי נמי בחלת ע''ה דקחשיב במתניתן בהדי שירי מנחות אלא מעתה תימא נמי דבדבר שהוא לזריעה כלומר שהוא לוקח לזרוע פליגי ג''כ ב''ש דהא קחשיב לזה נמי בהאי מתניתין וכדמסיק הקושיא אילו הלוקח לזרע ולבהמה וכו' שמא אינו פטור מדמאי לדברי הכל דלא אשכחן שום פלוגתא בהא וא''כ ודאי לא מצית אמרת דפליגי ב''ש ארישא דהתם וה''נ לא פליגי ב''ש על חלת עם הארץ הנשנה בסיפא ומה דקחשיב בתוספתא דאיכא למ''ד דפליגי קחשיב ומה דלא קחשיב לא פליגי:
אלא במגבל עיסתו במי פירות. והכי פירושא דהאי מלתא משום דתנן לקמן (בפ''ב דחלה) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה והלכך בעי לשנויי דהכא במתניתן מיירי בנחתום שמגבל עיסתו במי פירות וכלומר דהיינו טעמא דקא מחייב הלוקח ממנו להפריש חלה כדי שלא יאמרו עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה והשתא מהאי טעמא גופיה חייבוהו חכמים לתקן דמאי אף על השיעור חלה דאי לא מתקן לה אכתי יאמרו דאין חיוב חלה לעיסה שנילושה במי פירות מדינא דהרי אין חוששין לתקן החלה כמו חלה דעלמא שצריכה שתהי' מתוקנת מן המעשרות ואתו למטעי גם בשאר עיסה שנילושה במי פירות והלכך חששו חכמים והחמירו בהפרשת חלה זו לתקנה מדמאי ולעולם שאר חלת עם הארץ או החבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה פטורה מדמאי דלא גזרו דמאי בדברים הללו שנשנו בפ''ק:
לא כן א''ר יוסי בן חנינא. ופריך אעיקרא דדינא דעיסה שנילושה במי פירות דכי לא כן א''ר יוסי בן חנינא התם על האי דמתניתן דחלה (בהלכה ב') דהא דקתני דחייבת בחלה דר''א בן יהודה איש ברתותא היא דתנינן תמן ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו' מתניתין הוא (בפ''ג דטבול יום) עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה דס''ל דאף דמי פירות אינן מכשירין מ''מ עיסה זו שהוכשרה במשקה והמי פירות מחברין אותה והלכך אפי' אם נגע בה טבול יום במקצתה פסל את כולה ומדס''ל דמי פירות עושין חיבור לטומאה ה''ה דעושין חיבור לחיוב חלה והיינו דמוקי למתניתן דהתם דקתני דחייבת בחלה כר''א בן יהודה איש ברתותא משום ר' יהושע:
הא כרבנן לא. אבל לרבנן דפליגי עליה דר''א בן יהודה וכדקתני במתני' דטבול יום ר' עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו אלמא דאין עושין חיבור לטומאה וא''כ אין עושין ג''כ חיבור לחלה ועיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה והשתא היכי מצית לאוקמי מתני' דהכא במגבלה במי פירות דחייבת בחלה דהא רבנן פליגי עלה בעיקרא דדינא וא''כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני הכא דחלת ע''ה חייבת בדמאי ובפ''ק שנינו דפטורה מדמאי:
אלא כר' יוחנן. מלתא דר' יוחנן אתמר לעיל (בפ''ב בהלכה ד') דקתני התם הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ורמי לה התם האי מתניתין דקתני הנחתום מפריש אמתניתן דהכא דקתני הלוקח ממנו הוא שמפריש ומשני לה ר' יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה כדפרישית שם דר' יותנן מוקי להני מתני' אידי ואידי בנחתום ע''ה מיירי ומתניתן דלעיל בעושה בטהרה שנותן לגבל חבר לתקן לו עיסתו שיפריש החלה בטהרה ומדזהיר כולי האי מהימנינין ליה וסמכי' עליה נמי שהוא יתקן ויפריש גם תרו''מ ומתני' דהכא מיירי בשאינו חושש לטהרה כ''א עושה הכל בטומאה והלכך לא סמכינן עליה והלוקח ממנו הוא צריך שיפריש הכי משני לה שם והשתא קאמר הש''ס דלר' יוחנן לא קשיא נמי הא דרמינן מתניתן דהכא אמתניתן דפ''ק דמכיון דהכא מיירי בסתם ע''ה שאינו חושש לכלום ועושה הכל בטומאה ולפיכך הלוקח ממנו הוא צריך שיפריש ויתקן הכל דמאי ומתניתן דפ''ק דתנינן תלת ע''ה פטורה מדמאי איכא למימר דג''כ בע''ה החושש לטהרה מיירי ולהכי לא גזרו דמאי על חלתו. והוי מצי לאקשויי הא ר' יוחנן איהו דקאמר בפרק קמא דאף בחבר שלקח עסה מעם הארץ והפריש חלה פטורה החלה מדמאי והיכי מצינן לאוקמי אליבי' מתני' דפ''ק גם כן בעושה בטהרה הא משמע דלדידיה לעולם לא גזרו דמאי על החלה וכן מתניתן דהכי דקאמר הואיל ועושה בטומאה הלוקח הוא שיפריש ניחא על הפרשת החלה ותרומת מעשר כדשני ר' יוחנן בפ''ב והא שפיר מיתרצא אלא דהקושיא דהכא ממתניתן דפ''ק א''א לשנויי בכה''ג. דהא עיקר הקושיא דמקשי הכא אמאי צריך להפריש דמאי אף על החלה ובפ''ק תנינן דלא גזרו דמאי בחלה כדא''ר יוחנן גופיה. אלא משום דבלאו הכי פריך עלה ולא קאי המסקנא בפירושא דמלתא דמתני' דמתקן דמאי לשיעור החלה אלא דחלה פטורה מדמאי כדלקמן:
אלא ר' אלעזר וכו'. כלומר דפריך אף לדידך דבעית לשנויי הכי הניחא לר' יוחנן אלא לר''א דמשני לעיל (בפ''ב) לרומיא דמתני' דהתם אדהכא דכאן וכאן בעושה בטהרה אלא דכאן במדה דקה וכאן במדה גסה וכדפרישית שם דר''א מוקי להני מתני' אידי ואידי בנחתום חבר הלוקח פירות מעם הארץ וכאן דקתני הלוקח הוא שמפריש במוכר במדה גסה איירי דלדידי' התירו למכור דמאי כדתנינן שם והלוקח ממנו הוא שמפריש ומתני' דפ''ב במוכר במדה דקה מיירי ואסור למכור את הדמאי והלכך הנחתום המוכר הוא צריך שיתקן והשתא אליבא דר''א מאי איכא למימר בקושיין דהא קתני מיהת הכא דצריך לתקן דמאי אף על החלה ובפ''ק דתנינן דלא גזרו כלל דמאי על החלה ואף בחבר שלקח עיסה מע''ה והפריש הוא החלה פטורה מן הדמאי וכר' יוחנן דפ''ק בהא:
אלא במתארח אצלו. כלומר אלא הכי בעינן לשנויי דמתני' דפ''ק מיירי במתארח אצל ע''ה דא''צ להפריש מחלתו דמאי והכא בלוקח מנחתום ע''ה מיירי וכדאשכחן דמחלקינן בין מתארח אצלו ובין מוכר לרבים כדמסיק ואזיל:
לא כן תני. דמי לא תנינן כה''ג כדמייתי לה לעיל (בפ''ב בהלכה ב') הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות ור' ינאי תני לה בדבי ר' ישמעאל והוא אמרה דהדא דתימ' במתארת אצלו אבל לרבים כלומר שיהא נאמן לרבים ולומר זה מתוקן הוא ושיסמכו עליו אע''פ שהוא עצמו אינו אוכל עמהן אינו נאמן עד שיקבל עליו להיות נאמן לרבים כדתנינן שם המקבל עליו להיות נאמן וכו' אלמא דיש חילוק בין המתארח אצלו לבין שהוא מוכר לרבים:
וכא ברבי' אנן קיימי. וה''נ מחלקינן בזה בין המתארח אצלו דפטור מחלת דמאי ובין המוכר לרבים כדאיירי מתניתין דהכא וצריך. הלוקח ממנו להפריש דמאי אף על החלה:
רִבִּי אָבִין רִבִּי שַׁמַּאי בְשֵׁם רִבִּי אָחָא שְׁמַע לָהּ מִן דְּבַתְרָהּ. הָרוֹצֵה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאַחַת. כְּמַה דְּתֵימַר תַּמָּן חוּץ מִן הָרָאוּי לִיקָדֵשׁ לְשֵׁם תְּרוּמָה וְהָכָא חוּץ מִן הָרָאוּי לִיקָדֵשׁ לְשֵׁם חַלָּה.
Traduction
R. Abin ou R. Shammaï au nom de R. Aha dit que l’on peut résoudre l’objection (de prendre ici 1/00) d’après la Mishna suivante (et en conclure que ce n’est pas absolu): si l’on veut prélever à la fois, est-il dit, l’oblation sacerdotale et celle de la dîme (100ème) on prend trois pour cent, moins une fraction, puisqu’il convient de consacrer un peu pour la Halla (dont la mesure moyenne est un 48ème); de même ici, en prescrivant le prélèvement d’un centième, l’on n’y implique pas la part de la Halla (dès que le 100ème ne s’applique pas à la Halla, mais au reste, tout s’explique).
Pnei Moshe non traduit
שמע לה מן דבתרא. כלומר דר' אבין בשם ר' אחא שמע לה לשנויי הקושיא דהוי קשיא לן ממתניתן דפ''ק אדהכא ומן המתני' דבתרה למד דמעיקרא לא קשיא מידי דלא כדס''ד דצריך להפריש דמאי אף על החלה דהא ליתא דהא לקמן תנינן כעין האי לישנא דקתני הכא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וכו' וכי ס''ד דהא דמפריש שם מעשר ותרומת מעשר שמפריש ג''כ על שיעור התרומה הא ודאי לא וא''כ כמה דתימר תמן דמה שצריך להפריש מעשר ותרומת מעשר הוא חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה גדולה והכא נמי הא דקתני א' ממאה שיש כאן וכו' לאו על הכל קאי ואף על החלה אלא חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה הוא דצריך לתקן דמאי אבל חלה שהוא צריך להפריש כדין הלוקח מן הנחתום ע''ה אינו צריך להפריש על החלה דמאי דלא גזרו דמאי כלל על החלה וכהאי דשנינו בפ''ק:
תַּנֵּינָן חַלָּה בֵּין רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא זֹאת אָמַר חַלָּה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם בַּל תְּאַחֵר. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא אֵין מִשְׁנָה אֲמוּרָה עַל סֵדֶר וְלֹא בִדְמַאי אֲנָן קַייָמִין. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִייָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מַתְנִיתִין בִדְמַאי הָא בְּוַדַּאי לֹא. וְהָכָא בִדְמַאי אֲנָן קַייָמִין. תַּנִּי רִבִּי חִייָא אַף בְּוַדַּאי עָלֶיהָ רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא זֹאת אוֹמֶרֶת חַלָּה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם בַּל תְּאַחֵר. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא אָמַר אֵין מִשְׁנָה אֲמוּרָה עַל סֵדֶר אֶלָּא תַקְדִּים חַלָּה לָרִאשׁוֹן. מֵעַתָּה תְּהֵא חַלָּה חַייֶבֶת בְּמַעְשְׂרוֹת. וּמַעְשְׂרוֹת לֹא יְהוּ חַייָבִין בְּחַלָּה שֶׁכָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ חֲבֵירוֹ מִתְחַייֵב בּוֹ. וְתַנִּי כֵן הָעוֹשֶׂה עִיסָּה מִן הַטֵבֵל בֵּין שֶׁהִקְדִּים חַלָּה לַתְּרוּמָה בֵּין שֶׁהִקְדִּים תְּרוּמָה לַחַלָּה מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי. חַלָּה לֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְרוּמָה. תְּרוּמָה לֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיַּפְרִישׁ עָלֶיהָ חַלָּה. וְלָמָּה קָֽדְמָה רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁקָּֽדְמָה לַגּוֹרֶן. וַהֲרֵי שֵׁנִי קְדָמוֹ לַגּוֹרֶן. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָה בְּדִין הָיָה שֶׁתַּקְדִים חַלָּה לַכֹּל. וְלָמָּה קָֽדְמָה רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁקָּֽדְמָה לַגּוֹרֶן וְכָתוּב בּוֹ רֵאשִׁית. שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁקְדָמוֹ לַגּוֹרֶן אֵין כְּתִיב בּוֹ רֵאשִׁית.
Traduction
Dans notre Mishna, en prescrivant les diverses obligations, on place la Halla après le devoir de la première dîme (au lieu d’avant). Cela prouve, dit R. Yona au nom de R. Zeira (§ 6), qu’en la prélevant à n’importe quel moment, quoique ce soit de l’oblation sacerdotale, on ne transgresse pas le précepte de ''ne pas s’attarder'' (Ex 22, 28). R. Yossé dit au nom de R. Zeira: la Mishna n’indique pas l’ordre rigoureux à suivre pour la Halla (qui doit, en effet, précéder). Mais l’objet dont nous nous occupons ici, n’est-ce pas le doute pour lequel il n’y a pas d’ordre précis? Or, R. Aba fils de R. Hiya, ne dit-il pas au nom de R. Yohanan que, dans notre Mishna, il n’est question que de produits douteux (198)Comp. ci-après,(8,1), au commencement ( 26a)., tandis qu’à l’égard de la certitude il n’en serait pas de même, et ici l’ordre n’est incomplet que parce qu’il est question de doute? Selon R. Hiya, en effet, il s’agit ici même de fruits certainement non rédimés; c’est là-dessus que R. Yona dit au nom de R. Zeira: cela prouve qu’en prélevant la Halla, à n’importe quel moment, on ne transgresse pas le précepte biblique de ne pas s’attarder, et que, de même R. Yossé dit aussi au nom de R. Zeira: l’ordre n’étant pas exact dans la Mishna, il faut en réalité que l’opération pour la Halla précède celle de la dîme. Mais, résulte-t-il de l’ordre adopté actuellement que sur la Halla, on ne prélève pas la part de dîme, tandis que la dîme elle-même serait soumise à la Halla? Oui, car, toute obligation, à mesure qu’elle se présente (199)Cf. ci-dessus,(Pea 1,6)., ne s’impose qu’à celle qui suit (si la dîme précède l’oblation, il faut encore la soumettre à l’oblation). On enseigne en effet (200)Tossefta auTerumot 3., si l’on pétrit une pâte de farine non rédimée, soit que l’on ait prélevé la Halla avant l’oblation sacerdotale, soit celle-ci avant la Halla, l’on ne revient pas sur les faits accomplis; seulement il n’est pas permis de manger de la Halla avant d’en avoir pris la part d’oblation, et réciproquement pour l’oblation (201)Cf. (Halla 1,4) commencement. Donc, la halla suit les lois de l'oblation.. Pourquoi la Halla est-elle précédée là de la première dîme? Est-ce parce que cette obligation a déjà lieu en grange? Mais alors pourquoi la seconde dîme, qui est aussi due en grange, n’est-elle indiquée qu’après la Halla? C’est vrai, répondit R. Matnia, que la Halla devrait précéder tout; si la première dîme se trouve indiquée auparavant, c’est non-seulement parce qu’on la prélève déjà en grange, mais parce qu’il est écrit au sujet de l’oblation (qui y est contenue) prémices (Lv 23, 10); tandis que pour la seconde dîme, bien qu’elle soit déjà due en grange, on ne lui applique pas le mot prémices (aussi est-elle indiquée dans notre Mishna en dernier lieu, et la Halla précède).
Pnei Moshe non traduit
תנינן חלה בין ראשון לשני. קתני במתני' נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו' אלמא שמפריש חלה בין מעשר ראשון ובין השני כדקתני דאח''כ קובע מקום למע''ש ופליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' זעירא אי מתני' דוקא או לאו דוקא:
זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר. כלומר דאף דבגוונא דמתני' דלוקח מהנחתום והוא צריך שיתקן את הכל כדתנן וא''כ היה לו להפריש בתחלה להחלה שהיא נקראת תרומה ואח''כ להמעשרות שהרי כאן כבר נתחייב בחלה אלא ש''מ דאין קפידא בחלה ואין בה משום בל תאחר אם מקדים למעשר הראשון בתחלה ור' יוסי קאמר דאין משנה אמורה על סדר וכך צריך לשנות נוטל כדי תלה ותרומת מעשר:
ופריך הש''ס ולא בדמאי אנן קיימין במתני' וכי לא כן אמר ר' בא בשם רבי יוחנן. לעיל (פ''ק) דבדמאי הוא דהקילו אבל בודאי לא דקאמר התם בהל' ד' דאפילו לכתחלה מותר להקדים מעשר שני לראשון בדמאי כ''א בודאי הוא דאסור לכתחלה לשנות בסדר הקדימה. והא הכא בדמאי אנן קיימין והאיך שמעינן מהכא לבעלמא דאין בחלה משום בל תאחר דהא אין סדר קדימה בדמאי כלל. תני ר' חייא אף בודאי וקאמר הש''ס דאשכחן ברייתא דר' חייא דתני להא דמתני' אף בודאי כן והיא בתוספתא פ''ד גבי דינא דמתני' דלקמן דגריס שם הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחד נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה וכו' ומייתי לה לקמן על המתני' וא''כ אף בודאי טבל כדאיירי המתני' דלקמן תני נמי שמפריש מעשר ראשון ותרומת מעשר שממנו קודם החלה:
עליה ר' יונה בשם ר' זעירא וכו'. כלומר עליה דהאי ברייתא הוא דאיתמר פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי דמהתם שפיר הוא דדייק ר' יונה דאין בחלה משום בל תאחר. ור' יוסי קאמר דאין משנת ר''ח על הסדר אלא תקדים חלה למעשר ראשון:
מעתה. ופריך הואיל והחלה היא קודמת למעשר ראשון אם כן מעתה תהא חלה חייבת במעשרות כלומר ניחא דהחלה שחייבת במעשרות שפיר הוא שצריך שתהא החלה מן המתוקן ממעשרות אלא המעשרות לא יהו חייבין בחלה שאם הקדים והפריש המעשר לא יהא צריך להפריש החלה ממנו שהרי זה הכלל הוא שכל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו וכלומר חבירו הוא שמתחייב בהקודמו אבל הקודמו אינו מתחייב בחבירו שלאחריו כמו ששנינו זה לעיל (בפ''ק דפאה בהלכה ה') שהביכורים קודמין לתרומה והתרומה היא מתחייבת בביכורים שצריך להפריש הביכורים אף מחלק התרומה וכגון שלא הפריש הביכורים במחובר לקרקע שדינן להפרישן מן התלוש ואפי' מהכרי ממורח שכבר נגמרה מלאכתו לחיוב תרומה ומעשרות ומפריש הביכורים שהוא חלק ששים מדרבנן מכל הכרי אבל א''צ להפריש חלק תרומה מן הביכורים וה''נ כך ואם כן לא יתחייבו המעשרות בחלה בתמיה:
ותני כן. כלומר דמשני דהא לא קשיא דהא תנינן בהדיא כן בתוספתא דתרומות (פ''ג) העושה עיסה מן הטבל וכו' מה שעשה עשוי ואע''פ שלא היה לו להקדים החלה לתרומ' אעפ''כ מה שעשה עשוי וצריך להפריש מן החלה שיעור תרומה ממנה וכן התרומה אם הפרישה בתחלה לא תאכל עד שיפריש עליה החלה אלמא דמחייבת בשתיהן ואע''פ שדין התרומה שתקדים לחלה וטעמא כיון דטבל גמור הוא להתחייב בתרומה ועכשיו עשה עיסה וגלגול העיסה מחייב בחלה לא יצאת מידי חיוב בשתיהן וה''ה הכא שחל חיוב שתיהן עליו ואע''פ שמן הראוי היה שתקדים חלה לראשון:
ולמה קדמה ראשון למ''ד דעל הסדר נשנית קמהדר וטעמא מאי שקדמה הראשון לחלה הלא חלה תרומה קרויה וקאמר מפני שקדמה הראשון לחלה לגורן שחיוב המעשרות בגורן הוא ואין חיוב חלה עד לאחר גילגול העיסה ולפיכך אפילו במקום שחלו כאחת כדינא דמתני' דלקמן מפריש הראשון קודם להחלה לפי שכבר קדמה חיובו בגורן:
והרי שני. ג''כ קדמו לחלה לגורן ואמאי מפריש חלה קודם למעשר שני בגוונא דאמרן:
א''ר מתניה. היינו טעמא דבדין היה שתקדים חלה לכל ואפי' לראשון לפי שהיא קרויה תרומה ולמה אמרו שקדמה ראשון מפני שיש בזה שני טעמים. שקדמה לחלה לגורן ועוד מפני שכתוב בו ראשית כלומר שיש בו תרומת מעשר ותרומה קרויה ראשית אבל שני אע''פ שקדמו לחלה בגורן אין כתוב בו ראשית וחלה אף על גב דכתוב בה ראשית עריסותיכם מ''מ היא אינה מתחייבת אלא בשעתא דקרינא בה עריסותיכם:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source